השבוע, ממש במקרה, פגשתי באחד מהמאומנים המאתגרים ביותר שהיו לי בשנים האחרונות. הבחור, בחור מצליח לכל הדעות, בעלים של חברה כלכלית לא קטנה, נשוי באושר לאישה מקסימה, בחור חרוץ, פיקח ועם לב רחב במיוחד. בטח אתם שואלים את עצמכם, מה יכול להיות כל כך מאתגר עם אדם שכזה. אחד הדברים המאתגרים ביותר בכל תהליך בעבודה עם בני אדם זה לגרום להם להתאהב בעצמם. כשאני אומר להתאהב בעצמם, אני לא מתכוון להערכה עצמית, או להגברת הביטחון העצמי. אני גם לא מדבר על סתם תהליך שבו יש ללמד את בן האדם לקבל את עצמו. אני מדבר על התאהבות של ממש. על מצב שבו בן האדם חושב על עצמו שהוא פשוט מופלא, שפשוט אין עליו, שהוא יוצא מגדר הרגיל.
בואו נעצור לרגע. מה עבר עליכם בדקה האחרונה כשקראתם את כל המשפטים שבהם הסברתי על כוונותיי בהקשר של להתאהב בעצמכם? האם עבר לכם בראש "יואו, איך הייתי רוצה להצליח להרגיש אל עצמי ככה", או האם עבר לכם בראש "מה זה השחצנות הזו, בני אדם לא צריכים להתאהב בעצמם, זוהי יהירות לשמה". שתי הדוגמאות נמצאות שתיהן על שתי קצוות של אותו ישר. וביניהן יכולות לבוא עוד שלל תגובות לרעיון שהעליתי שכדאי לו לבן האדם להתאהב בעצמו. אגב, שתי התגובות וכל מה שביניהן, הן תגובות רלוונטיות ומקובלות לכל הדעות. מה שלא עבר לכם בראש, אל תשפטו את זה.
בואו נדבר על רוב בני האדם. רוב בני האדם כשהם נתקלים לראשונה ברעיון הזה, מיד מתעורר אצלם איזשהו קול פנימי שאומר להם שלהתאהב בעצמנו בטוח יביא אותם למצב שהם ייתפסו שחצנים, יחשבו את עצמם ובסופו של דבר, זה יבוא על חשבון אחרים ועל חשבון אהבת הסביבה אליהם. אגב, זה מה שחשב אותו בחור מתחילת הקטע. אכן הרעיון בתחילתו עלול להישמע קצת מהפכני, לא רגיל ואפילו מפחיד. המאומן שלי אפילו הוסיף כשהעליתי מולו את הרעיון, "יש לי אישה, היא זו שאני אמור להתאהב בה, לא בעצמי". אז ראשית, אין סתירה בין הדברים. להיפך. בן אדם שמאוהב בעצמו קודם כל מעלה את סיכוייו להעניק לאחרים אהבה רבה.
ועכשיו, נקפוץ רגע למקורות, למשפט הידוע : ואהבת לרעך כמוך. המשפט שמסביר לנו שבכדי לאהוב אחרים, אנו צריכים לאהוב את עצמנו. כשאני אומר להתאהב בעצמנו, למה אני מתכוון. אני כמובן לא מתכוון לכך שאנו מושלמים, אני כמובן לא מתכוון שלכך שאנו יותר טובים מחברינו, אפילו לא יותר מוצלחים וההתאהבות הזו בעצמנו לא צריכה בכלל להיכנס למימד השוואתי. אותו מימד שבו אנו משווים את עצמנו לאחרים. כשאני מדבר על להתאהב בעצמך, אני מדבר על אותו מקום של אהבה ללא תנאים ביחסים שלי עם עצמי, אותו מקום שאני מוכן לאהוב את עצמי על כל מה שיש בי. על הדברים שאני ממש אוהב ועל המקומות שקצת פחות. אגב, הסיכוי שלנו לעשות תהליך של צמיחה והתפתחות במקומות החלשים שלנו, למשל ביקורתיות יתר, חוסר סבלנות, כוחנות, חוסר קשב, ידענות, צדקנות, הוא הרבה יותר גדול דרך האהבה שלנו לעצמנו מאשר הביקורת הכול כך נוקשה שאנו רגילים אליה.
נניח ונפלתם שוב להיות ידענים באופן ממש, ממש בוטה. באיזה משתי הדרכים יהיה לכם יותר קל לקבל את עצמכם ולהמשיך הלאה בחייכם, אם תשנאו את עצמכם על כך, תלקו את עצמכם ותגידו "איזה נוראי אני ששוב הייתי ידען" או בדרך השנייה, שבה תעצרו לרגע, תתנו לעצמכם חיבוק, תלטפו את עצמכם ליטוף מנטאלי ותגידו "אוקיי, זה המקום של החולשה שלי, אני מקבל אותה ומשחרר אותו". לעניות דעתי, אפשרות הצמיחה וההתפתחות תמיד גדולה יותר בדרך השנייה. אגב, האוטומט מראה אחרת. רוב האנשים פשוט טובים יותר בלבקר את עצמם ולשנוא את עצמם מאשר בלהתאהב במי שהם.
לכן, בואו נתחיל להתאמן על כך שפשוט תתאהבו בעצמכם. אגב, אם אחזור לתחילת הסיפור, זה לקח קצת זמן וכמה שיחות, אבל אותו בחור מקסים באיזשהו שלב התחיל להבין שהוא אכן כזה והסכים להתחיל לחגוג את זה.
ועכשיו למשימה.
בכל יום בשבועיים הקרובים לכו לפחות לשלושה אנשים בסביבתכם ובקשו מהם שיגידו לכם – מהו הדבר שעושה אתכם כל כך מדהימים.
תפריט
