אורית קדם מאמנת להצלחה
הצלחה מחייבת תחושה של שלמות עצמית וקבלת חוסר המושלמות הקיומית. לפיכך, יש להפריד בין המושגים: "שלמות" – השלמות מתייחסת לחוויה של האני החווה והפועל בעולם והוא שלם מעצם היותו. "מושלמות" – המושלמות מתייחסת לעשייה, הכוונה היא לשאיפה לפרפקציוניזם, שאיפה שמשאירה אותנו כל הזמן בתחושה של פגם וחסר. הצלחה מחייבת עשייה. עשייה גוררת טעויות והטעויות הללו מובילות אותנו לתהליך של השתפרות, התקדמות ואפילו יצירתיות.
"אם תיפול שבע פעמים תקום שמונה פעמים" (יפן, נאנה קורובי) כל נפילה גוררת אחריה קימה.
אבל אנחנו לא אוהבים ליפול.
אנחנו כלכך מעריכים מושלמות, פרפקציוניזם, דברים שעשויים לעילא ולעילא. עד כדי כך אנחנו אוהבים את תחושת המושלמות שאנחנו לא זזים מטר. כולנו התחנכנו על כך שאסור לטעות, שטעות היא כשלון, תרבות שלימה שגורמת לבני האדם ללחץ ולכאב.
כבר בבית הספר מלמדים אותנו את השיטה האומללה הזאת. טעית במבחן = קיבלת ציון נמוך = אתה כשלון. זה אבסורד וזו תפיסה מוטעית. בהמשך חיינו אנחנו פוגשים את חוסר המושלמות בכל מרחב ממרחבי חיינו, בגוף שלנו, בחשבן הבנק, בזוגיות, בקריירה….חוסר המושלמות הוא מצב של חסר תמידי איתו אנחנו מסתובבים והוא מלווה את חוויית חיינו.
אם ננסה לחשוב מה ההפך ממושלמות, מן הסתם, יעלו בנו האסוציאציות הבאות: פגום, חלקי, חסר, נחות, שבור. כלומר, בדיאלוג הפנימי שלנו אנחנו נעים בין הקטבים של תפיסה ששואפת למושלמות בדויה, לבין תחושה של חסר, פגם, שבר.
חוסר המושלמות הוא אידיאל בפני עצמו
בניגוד לכל תפיסה עליה התחנכנו, חוסר המושלמות אינו פשרה, אלא הזדמנות. חוסר המושלמות הוא חלק מהטבע, באופן כללי ומהטבע שלנו בפרט. קבלה של רעיון זה מאפשרת לנו ליצור תנועה, לפעול, לזוז, להתקדם ולהתפתח. להתמסר לחוסר המושלמות, זה אומר לראות את אותו הסדק ממנו חודר האור. ההתמסרות מאפשרת לנו את היכולת ליזום, ליצור תנועה ולראות את היופי שבהשתנות עצמה.
ברגע שמתחילים לחוות את החיים דרך פרספקטיבה של התקדמות, השתנות, מחזוריות, תנועת החיים, מרגישים אחרת לגמרי. זה טוב ונכון לאפשר לעצמנו לחוש פגיעות. המשחק של הכל מושלם ממוטט עצבים ומסוכן. לא קל לבני אדם לטעות, ועוד יותר קשה להם להודות על כך בפני עצמם. אנשים יעדיפו להציג אלפי תרוצים למה הם לא מתקדמים בעבודה, למה הזוגיות שלהם תקועה או למה הם לא ניסו אף פעם לממש את החלום שלהם לצייר או לרקוד – הכל כדי להגן על המצב הקיים.
טעות מאפשרת הצלחה
התרבות המערבית מאז ומתמיד מקדשת מושלמות. אריסטו, אפלטון, אבות הפילוסופיה והאסתטיקה המערבית, כבר במאה ה- 4 לפנה"ס התחילו לפתח חשיבה של מהו המושלם והיפה. בהתאם לכך, מחנכים אותנו מיום היולדנו פחות או יותר, שאנחנו צריכים להתקדם, בקצב אחיד, לאותה מושלמות שהחברה דורשת מאיתנו. מה שעבור רובנו הוא בלתי אפשרי בעליל.
היום זה גרוע יותר מתמיד, הפרסומות, האינסטגרם וכל המדיות השונות מקדישות את כל מרצן על מנת להציג בפנינו שיש דבר כזה מושלמות ושעלינו לשאוף לכך. שעור הפנים יכול להראות כמו צלחת שיש ומבנה הגוף צריך להראות כמו "דוד" של לאונרדו דה וינצ'י. ואם לא פיתחת איזה סטארטאפ ומכרת אותו במיליארדים, אז אתה סתם לוזר.
לאור זה, רובנו מתהלכים בתחושה שאנחנו לא מספיק טובים ואין לנו שום גישה לאותה מושלמות נדרשת. הטרגדיה היא שככל שאנשים מסבירים לעצמם, בצורה רציונלית, את התקיעות שלהם, כך הסיפורים הללו הופכים להיות חלק מהזהות שלהם. כשזה קורה, אנחנו מפסיקים לצמוח ולהתפתח, פשוט כי המחיר של טעות הוא כבד מדי.
אנחנו כל הזמן שואפים למושלם מה שמונע מאיתנו לקבל את החיים ולחבק אותם. אותה מושלמות משמשת אותנו כמנגנון הגנה. שלא יכאב לנו אם נטעה. אנחנו רואים טעות כתוצר סופי. במקום לראות את הטעות כשלב הכרחי לתהליך של התפתחות ואת הדרך הנכונה להצלחה. אנחנו יוצרים שליטה מדומה על ידי כך שאנחנו בוחרים לא לעשות, ומתרצים את חוסר העשייה. הסכנה הכי גדולה בכך, היא שאנחנו כלכך מטשטשים את עצמנו שאנחנו לא זוכרים מה רצינו ומפסיקים לחלום עם איזה תרוץ עלוב של "ככה זה".
כיצד התפיסה היפנית של ה"וואבי סאבי" עשויה לשנות את חוויית החיים שלנו?
על מנת לחדד את הרעיון שהחיים אינם מושלמים מביאה התפיסה הפילוסופית – יפנית המכונה "וואבי סאבי" פרספקטיבה אחרת לגמרי. זוהי תפיסה המבוססת על זן ועל בודהיזם.
האגדה מספרת שספל התה האהוב של הקיסר, נשבר. הוא לא היה מוכן להפרד ממנו ולכן ביקש למלא את החרכים והשברים בציפוי זהב. הפיכת הספל לפריט חדש ומרהיב ביופיו יצרה תפיסה אסתטית חדשה שרואה את היופי שבתהליך.
ה"וואבי סאבי" הוא חיבור של שתי מהויות המתקיימות במקביל. ה"וואבי" הוא העולם הרוחני של הההשתנות התמידית של הטבע. בעוד ה"סאבי" מתייחס לעולם החומרי שמשמעותו קמל, הכרה והשלמה עם הזמן שחולף והתוצאות שהוא מביא.
"וואבי סאבי", אם כך, הוא היכולת לקבל ולהעריך את הטבע הבלתי מושלם של כל הדברים. לראות את היופי בתהליך של ההשתנות, תוך מציאת ההזדמנות באותו סדק שנוצר על ידי הזמן החולף. ההצעה שמביאה התפיסה הזאת, היא שנחווה את העולם במקום לשפוט אותו או את עצמנו. להרפות מהשאיפה למושלמות ולקבל את הדברים כמו שהם ולהתמודד עם העולם במנות קטנות. להכיר תודה על החיים עצמם. התפיסה היפנית, באופן כללי, דורשת התבוננות, הקשבה והתנסות, אותה התנסות מולידה הבנות עמוקות ורבות משמעות.
אז מה ה"וואבי סאבי" תורם לנו ברעיון של הצלחה?
חוסר המושלמות, על פי ה"וואבי סאבי", מבוסס על חוקי הטבע. הטבע הוא המורה החכם ביותר. בטבע הכל משתנה כל הזמן, שום דבר אינו שלם תמיד, העץ פורח באביב, אבל לפני כן הוא היה חיוור וחסר עלים. הזמן קידם את העץ ואת תהליכיו לכדי מצב שיוכל לפרוח שוב.
ה"וואבי סאבי" מאפשר לראות את הטבע של הדברים. להיות כנים ואותנטיים, לזהות את מה שתקוע ולאפשר לעצמנו להיות בתהליך. תהליכי צמיחה מורכבים ממנעד מצבים ורגשות. אנחנו משפיעים על תהליכים רק על ידי כך שאנחנו מוכנים לפעול ולזוז. כשאנחנו מקבלים את העובדה שיש לנו שליטה חלקית על התוצאות שלנו, אבל שליטה מלאה על התפיסה שלנו, ההצלחות שלנו כבר מתקיימות. אז אם כבר "ככה זה" – זיהוי תחושת היופי בעלה קמל, תעזור לנו להכיל מצבים של אכזבה ושל כאב, גם הם ארעיים והם מאפשרים תנועה.
תחשבו על זה. כשילד מתחיל ללכת, הוא נופל כלכך הרבה פעמים עד שהוא מצליח. הלמידה מתרחשת. אותן הנפילות מחוייבות על מנת להשיג מטרה חשובה זו. זה מעניין, כשילד עובר את התהליך, הוריו לא יאמרו לו לעולם "עזוב תנסה בגיל 8". אבל את עצמנו אנחנו נעצור כבר בנפילה הראשונה הכואבת. אנחנו מקבלים בהרבה הבנה את אותם המצבים של חוסר מימוש, סיפוק, תקיעות. לא מוכנים לנסות דברים חדשים, ליפול ולקום, לטעות, ללמוד ולהשתפר.
כשאני מוכנה ללמוד, מוכנה לקבל את פני הדברים, כמו שהם באמת, אני יכולה לקבל את העובדה שאין מושלמות. אני מרשה לעצמי להיות בתהליך תמידי של השתנות ושל תנועה, שבתוכו מתרחשים להם הרבה רגעים, ביניהם אכזבה וגם סיפוק. כשלון הוא כשלון רק כשאנחנו מפסיקים לנסות.
לפיכך, הבסיס לצמיחה שלנו נעוץ במוכנות שלנו, להמשיך לנוע, לזוז, להיות וורסטילים, ליפול שבע פעמים ולקום שמונה.
אורית קדם סער, מאמנת עסקית, תו"ת תקשורת ותוצאות.